עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
בן 24, צפון.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (1)
אמא  (1)
דכאון  (1)
מכתב  (1)
משפחה  (1)
פרידה  (1)
ארכיון
יוני 2019  (2)
לילה
06/06/2019 02:08
דניאל
שוכב לי במיטה בשעת לילה מאוחרת, ג'אז לילי מתנגן ברקע, מרגיע קצת את הנפש, יש משהו מיוחד במוזיקה הזאת ואני שמח שנחשפתי אליה.
אני רגיל להיות ער בשעות האלה, זה כבר לא משנה באמת מתי קמתי, גם אם אני אקום בשש בבוקר, אני עדיין אמצא את עצמי איכשהו ער ב-2 בלילה.
אלה השעות הקשות לפעמים, כי אז קופצות לי כל מיני מחשבות ותהיות והמוח שלי רץ כמו במבוך, אני חייב לנוח מזה קצת ולצאת מהלופים האלה.

היום הייתי בבת מצווה ושוב נזכרתי כמה שארועים כבר לא מדברים אלי, והכי מצחיק שארוע שאמור להיות שמח ואנרגטי רק גורם לי להרגיש הכי תקוע ומרוח, רק מחזיר אותי אחורה וגורם לי לתהות יותר.
אמא, אני נזכר בך כמה שהיית שונאת ארועים ואומרת תמיד שזה דבר מיותר וממוחזר.
למרות שאפשר להגיד שדווקא היו רגעים קטנים ואמיתיים שאני מודה שקצת ריגשו אותי, כמו ברגעים של הסלואו עם ההורים והשיר שהילדה שרה.
לפעמים יש רגעים קטנים בחיים שמפיחים בי תקוה ומזכירים לי שלפעמים כשעץ אחד נגדע, גודל במקומו עץ אחר, לא פחות מיוחד, צריך להתרכז ביופי של הקיים והחדש.
אני שוכב פה במיטה למעלה בבית של סבתא עם הבריזה מהחלון והשקט המיוחד ונזכר בך אמא, בלילות שהיינו יושנים פה בחדר הזה פעם.

הימים האחרונים היו קצת פחות קשים מבחינתי, הצלחתי להוציא את עצמי, לעשות יותר דברים, ליצור מוזיקה, לא לוותר לעצמי, לקום מוקדם בבוקר, להיות מי שאני, ואני מרוצה מזה מאוד.
אין ספק שעדיין יש קשיים ותהיות, תמיד יהיו, אבל השאיפה שלי להיות שקט ושלו יותר מתחילה להתגשם צעד צעד.

אולי אני אף פעם לא אהיה במאה אחוז רגוע, ואולי זה בסדר.
אמא, אם הייתי יכול לחזור לעבר, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לקחת אותך לטיול קטן ולהסביר לך שאולי את לא צריכה לקחת כל דבר ללב בחיים האלה, שאולי את צריכה ללמוד לשחרר ולחיות את הרגע, לנשום, לתת לאוויר למלא את הראות ולא לחשוב יותר מדי, אני זוכר שהיית תמיד לוקחת על עצמך ודואגת ולחוצה ולא חיה באמת את הרגע ואני חושב שזה אחד הטריגרים שכל כך הקשו עלייך.
הייתי מראה לך למה החיים האלה לא שווים להתרגז ולכעוס בגללם, ולמה לא כדאי להיות מתוח.
אמא, בדמיונות שלי אני מדמיין אותך רגועה ושלוה, מחייכת ומאושרת, ואני מקווה שזה באמת ככה עכשיו.
אולי הייתי צריך לעבור שיעורים קשים בחיים.
לפעמים אני שואל את עצמי האם החיים באמת היו מוכרחים להתגלגל לאן שהם התגלגלו, ולזה אין לי באמת תשובה, אני רק יודע שאני מנסה להשלים עם מה שקורה במציאות ולהמשיך הלאה בטוב וברע.
זה מדהים כמה שהלב שלי התחיל להעריך את הרגעים האמיתיים בחיים ולשים דגש על הדברים החשובים באמת ולא לייחס יותר מדי חשיבות לשטויות ולשיט כזה או אחר ויש בזה גם יתרון מסוים.
אני רק רוצה להמשיך ולהיות אמיתי עם עצמי ולהיות מי שאני ולא לרדוף אחרי האושר.
אמא, אני מנסה להיות חזק, בחיי שאני מנסה, כולם מעריכים את הכוח שלי יתר על המידה אבל אני לפעמים עושה בדיוק ההפך, מה אנשים רואים בי מבחוץ שאני לא רואה? זה מדהים אותי שאנשים רואים בי דמות כל כך מיוחדת וראויה להערצה ואני מעריך את זה.
אני פשוט הבנתי שאני חי את חיי בשביל לתת את מה שהלב שלי יכול, אני יודע שלאט לאט יגיע הזמן ואני אמצא את המקום האמיתי שלי, אני מעריך הרבה יותר את הכוח שלי לשנות עולמות שלמים של אנשים ולתת להם יד.
אני רואה את התמונה הגדולה, אני יודע שבעצם הנוכחות שלי בעולם הזה אני יכול להפוך חיים של אנשים אחרים לפחות קשים אם רק אהיה שם בשבילם לכמה רגעים, וזה מבחינתי שווה הכל, זאת סיבה מספיק טובה בשביל לחיות.
תמיד יש משהו שבשבילו כדאי להיות, אמא, אני מאחל לאנשים שימצאו את המשהו הזה שעבורו שווה להיות כאן.
זה מדהים שכשעושים דברים מהלב, לאט לאט מרגישים איך הכאב מתנדף ועוזב.
השברון תמיד ישאר, אני תמיד אזכור אותך ואחלום עליך.
בבוא העת אני אדאג לספר כמה שהיית מדהימה ומיוחדת.
אני כבר לא מבקש כלום בחיים האלה, לא הצלחה לא פרנסה ולא כלום, רק את היכולת לראות דברים בתבונה ובחוכמה, כל השאר אני אעשה בעצמי.
אמא, אני לא אבקש ממך כלום, עשית בשבילי מעל ומעבר כבר, ואני לא אשכח לך את זה בחיים, רק תהי איתי בלב וזה מספיק בשבילי, אני לא צריך יותר מזה.
לילה טוב אמא.
0 תגובות
מכתב
02/06/2019 03:24
דניאל
אהבה, דכאון, מכתב, פרידה, אמא, משפחה
הי אמא, 9 חודשים כבר עברו מאז שהלכת, מאז אותו היום השחור ששינה את החיים שלי לנצח נצחים.
כבר חודשים ארוכים שאני מתפתל בתוך עצמי ומחפש איזשהי פרצה של אוויר, קצת חמצן לנשימה, אני מוכרח להודות שלפעמים אני מרגיש שאולי לא משנה מה אני אעשה, זה לא יעזור, הצלקת הזאת תמיד תשאר אצלי חרוטה עמוק עמוק בפנים.
ולפעמים נראה שלא משנה כמה אני אתאמץ ואשתדל, עדיין ישאר בי משהו כואב.
אני כבר חודשים ארוכים חי באפתיות מוחלטת, מתהלך עם רגשות אשם ובעיקר כאב גדול.
התמונה שלך תלויה על הקיר מול המיטה שלי וכל לילה לפני שאני הולך לישון אני רואה את התמונה שלך מחבקת אותי ונזכר בימים שהכל עוד היה תמים ויפה.
אם רק הייתי יכול לשער את גודל השיעור שאצטרך לעבור בחיים שלי, מעולם לא הייתי מאמין שאני אצטרך לעבור טלטלה כל כך מסחררת ומטורפת, בתור אחד שהאמין כל כולו ביכולותיו של האדם לרפא את עצמו בזכות עצמו ולמצוא את האושר בפנים, אני מודה שבימים האחרונים אפילו אני מטיל ספק בכך, ואני לא אומר את זה בתור דבר רע, אני באמת משתדל להאמין שאני יכול להוציא יותר מהחיים שלי, אני ממש לא ממהר לשקוע לדכאון ולמרמור, אני לא בן אדם כזה, אבל אולי הגיע הזמן להודות שאני לא כל יכול.
כבר חודשים ארוכים שאני מתהלך מפה לשם בין חברים, אנשים ומכרים ועדיין מרגיש נעול מבפנים, חודשים ארוכים שאני תוהה לעצמי האם אני עושה את הדברים הנכונים והאם אני שם את עצמי בסיטואציות הנכונות, חודשים ארוכים שבהם דברים שפעם היו גורמים לי להתהפך מרוב התרגשות כבר לא נוגעים בי, שאני מרגיש מנותק מכל סיטואציה.
אנשים חושבים הם יכולים לעזור ולדעת מה אתה עובר אבל אף אחד לא באמת יודע מה אתה עובר בפנים, עם איזה חרא אתה צריך להתמודד, ולפעמים אני חושב שאני כבר לא באותם מקומות שאחרים נמצאים בהם.
מי היה מאמין שאני אי פעם אגיד את זה אחרי כל החוויות המטורפות שעברתי, אבל אפילו טראנס כבר לא מרגש אותי כמו פעם, הייתי בכמה מסיבות בחודשים האחרונים ועשיתי דברים וניסיתי להרגיש חי, אבל רק ניסיתי, וזה מה שעצוב בסיפור הזה, שדווקא במקומות שבהם אני אמור להרגיש הכי משוחרר ופתוח, אני מגלה כמה אני משקר לעצמי, אני מגלה כמה אני משקר לעצמי כל פעם ואני מבין שאני לא באמת מי שאני, וזה מה שכזה כואב לי.
אני מנסה ליישר קו עם הסביבה שלי ולא להרגיש שונה אז אני מחייך ובא והולך ומצחקק אבל עמוק בפנים הכל שונה לגמרי.
ואני לאו דווקא אומר שאני בדכאון 24/7, אבל תמיד יש לי תחושה שהסביבה לא באמת באותו וייב שאני נמצא בו.
כבר המון זמן שאנשים מסוימים שולחים כלפי הערות בחצי צחוק של "זקן" או של בן אדם "כבד" ולא תמיד מבינים אותי, זה בסדר, אני לא מצפה שהם יבינו, הם לא יודעים מה אני נאלצתי לחוות, הם לא יודעים מה אני נאלצתי לראות, אני רק יכול להבטיח, אני לא מאחל לאף אחד מהם לעבור אפילו שמינית ממה שהייתי צריך לעבור.
הם לא מבינים, הם לא מבינים שברגע שאתה עובר זוועה כזאת אתה כבר לא מסתכל על החיים באותה צורה, הם לא מבינים שברגע שהגבול שלך נמתח הוא לעולם לא יחזור להיות מה שהוא היה, ולכן אנשים לא מבינים למה אני לא מתרגש כל כך מכלום.
אמא, אני כל כך מצטער על כל החרא שהיית צריכה לעבור, על כל הסבל שפגע בך, זה פשוט לא הגיע לך, העולם הזה לא פייר, אבל אני כבר מזמן לא מחפש צדק בעולם הזה.
אני זוכר שנכנסתי לבית וראיתי אותך שוכבת על הספה, מסביב הכל טירוף ושגעון והלם, ידעתי שהמראה שלך שוכבת ללא רוח חיים ישאיר בי חותם לנצח, אבל הייתי חייב לעשות את זה, ולהבטיח לך בפעם האחרונה שעד הנשימה האחרונה שלי אני אזכור אותך, ושזה לא נגמר כאן, שאני אשאיר את החותם שלי בחיים האלה רק בשבילך, ואולי זה מה שמשאיר אותי בחיים לפעמים.
אני זוכר שנכנסתי בפחד מוחלט אבל ידעתי שאני צריך לעשות את זה, כששמעתי בפעם הראשונה שאת מחוסרת רוח חיים חטפתי אגרוף אימתני שלא באמת ציפיתי לו, ראיתי אותך שוכבת שם, לא ידעתי מה לחשוב, היה אפשר להרגיש עדיין את הסבל בתוך הלב הכואב שלך, אבל אולי סוף סוף מצאת את המזור שלך.
כמה שיעורים עברתי מאז, כל כך הרבה אינפורמציה שמתפוצצת בתוך כמה חודשים, עליות וירידות מטורפות, לילות שלמים ללא שינה, כאב, בכי, תקווה, השלמה, קבלה, למדתי להעריך את הדברים שחשובים באמת בחיים, ואני כבר לא יודע במה אני באמת מאמין, אבל אני יודע שכסף זה אומנם חשוב, אבל זה רק אמצעי, ורכוש לא יגרום לבן אדם להיות שמח, למדתי לשחרר משטויות ולחשוב קצת פחות על מה יהיה ולמה, למדתי להיות סבלני יותר ולקבל את האחר, למדתי לראות דברים מזוית אחרת.
ואת השיעורים הכל כך כואבים האלה אף אחד לא יבין ואני לא מאחל שהם יחוו את זה, אז אני פשוט מהנהן.
אולי אני נעשיתי חזק יותר, אבל האפתיות פשוט חיסלה אותי בתקופה האחרונה.
אמא, אני יודע שאני חייב להיות חזק, אני לא בן אדם שמוותר ונופל מהר, אבל בתקופה האחרונה הרגשתי שאני מת מבפנים, שאני חנוק, לא טוב לי ולא משנה מה אני עושה, מן תחושה מתמשכת כזאת של דאון.
שום דבר לא מרגש אותי, לא לטוב ולא לרע, ולפעמים זה באמת מפחיד אותי, אני תוהה לעצמי אם אני אאלץ לחיות ככה תמיד? לפעמים אני פשוט מנסה להשלים עם זה ולקבל את זה, אבל בימים האחרונים הבנתי שאני חייב להתעורר על עצמי ולקחת את עצמי בידיים, אולי להפסיק עם התירוצים, אולי להפסיק לוותר לעצמי ולהזניח את עצמי, להפסיק לדחות דברים ולהשקיע יותר במה שאני אוהב.
גיליתי שאני שם את עצמי באותה סביבה כל הזמן ומנסה לרדוף אחרי האושר כל הזמן, ומשם בודאות לא תבוא הישועה.
אז הנה אני כבר תקופה קצרה מנסה ליישם את הדברים האלה, לעצור לרגע, לנשום, לקום בבוקר מוקדם, לאכול מסודר להתאמן ולממש את עצמי, ואפשר להגיד שאני כבר מרגיש פחות גרוע, לפעמים בחיים חייב לנתק את עצמך ממה שלא עושה לך טוב וממה שלא מקדם אותך וזה בדיוק מה שאני עושה בימים האחרונים.
אני כבר השלמתי שאני אצטרך לחיות עם הכאב לתמיד, ואולי זה בסדר, תמיד יש תקווה ושאיפה למלא את הלב בדברים אחרים ואני מבטיח שאני אעשה את זה.
אני יודע שלא היית רוצה לראות אותי נופל ועצוב, ושאם היית יכולה לרדת מהשמיים ולהעיר אותי היית עושה את זה.
אל תדאגי, אני לא חי בקלישאות, אבל אני לא לוקח שום דבר ללב.
לפעמים בחלומות אני פוגש אותך שוב, ולפעמים אני לא רוצה להתעורר, רק לראות אותך שוב חיה ומדברת אלי, כמו מלאך מואר שירד מהשמיים ובא לפגוש אותי בחלום, אני רוצה ללכת לישון רק כדי לחזור לעולם שבו את נמצאת איתי ומובילה אותי.
אני רק רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שאני אוהב אותך.
לפעמים בדמיון אני מדמיין שבא מלאך לקחת אותי לטיול קטן בעולם קסום שבו את נמצאת, רק לכמה רגעים, לחוות איזשהו רגע של שלמות, ממש כמו ילד קטן שחולם בהקיץ, אפילו זה מעלה בי איזשהו ניצוץ של תחושה.

את היית הבן אדם בקוסמוס הזה שלאהבה שלו כלפי לא היו גבולות, ועכשיו עזבת.
כבר אמרתי לך שבתוכי נמצאת התבונה שלך, ואני יודע ומרגיש את זה, ואני מבטיח לך שאני אשתמש בה תמיד.
כבר המון זמן שאני אומר לעצמי שאני רוצה לכתוב לך ולא מצאתי באמת את התעוזה לעשות את זה.
אני מקווה שטוב לך עכשיו, אני מאמין שאת תמיד איתי בלב.
סליחה שלא הצלחתי להציל אותך, אמא, אני רוצה להאמין שהערכתי אותך מספיק, אבל אם לא, אני כל כך מצטער על זה!
אני חי את החיים האלה ואת תמיד נמצאת במחשבות שלי, אני רוצה שתדעי את זה.
שולח לך אהבה אינסופית, לילה טוב, אמא.
0 תגובות